מרשתנט

הבוקר חזרתי משבוע בלונדון. השבוע הזה היה הטיול לפני צבא שלי ומאוד התרגשתי לפניו. נהנתי מאוד מהטיול, עשיתי הרבה דברים, זה היה שבוע נפלא

השבוע שהיה בנקודות

• אכסניה- הייתי בSt. Christopher’s Inn בקמדן טאון כמו בשנה שעברה. היה מגניב כמו בשנה שעברה. באכסניה יש פאב למטה והוא די פופולארי גם בין תושבי האיזור. מומלץ.

• אוכל טבעוני- מה אני אגיד לכם, תענוג. למזוכיסטים. היה אוכל טבעוני תחת כל עץ רענן בלונדון, רק מה, קשה למצוא עצים רעננים. יש כמה עצים בהיידפארק, אבל תחתם יש רק דוכנים של הוטדוגס. המסעדה הטבעונית היחידה הראויה לשמה נקראת Food For Thought ברחוב Neal ליד טוטנהם קורט רוד. המקום נחמד מאוד- אכלתי שם את הקוסקוס הטעים הראשון בחיים שלי, וזול מאוד- אכלתי צלחת מפוצצת בדברים + קערה מפוצצת בעוד משהו ב7 וחצי פאונד, שיחסית למחירים של לונדון זה מצויין (זאת גם המנה הכי יקרה בתפריט, זה מה שקורה שאומרים למלצר לתת לך מה שהוא ממליץ. אבל גם אני ממליץ.). בשאר השבוע אכלתי מנות משניות בכל מיני מקומות שונים, כולל הסנדוויץ‘ הטבעוני של האכסניה שכולל עגבניה, חסה ובצל שאלוט בג’בטה גדולה. עם קצת חרדל וקטשופ זה יוצא טעים. ניסיתי לאכול פלאפל בכל החנויות ”קבב“ שיש תחת כל ערבי רענן (וזה דווקא יש הרבה שם), שזה אומר שווארמה. בכל חנות כזאת יש להם פלאפל, אבל לקרוא לזה פלאפל זה פשע נגד הפלאפליות הכי גרועות בארץ. הפשע הראשון זה הפיתות שלהם: דברים דקים שלא מסוגלים להחזיק אפילו כדור אחד, קרועים לגמרי תחת הדברים שהם דוחפים לתוכם ולכן הם מגישים אותן עם סכין ומזלג בתוך אריזת קלקר, דבר שחותר תחת כל קונספט הפיתה. אך פשע זה מתגמד לעומת שני הפשעים העיקריים: החומוס והפלאפל. אל החומוס נחזור בהמשך. את כדורי הפלאפל הם הכינו כנראה בארץ מוצאם, ממנה הגיעו בדרך קשה שהזיקה רבות לפלאפל שלהם, אך הם לא ויתרו. הם שחו באוקיינוס, והפלאפל נרטב, אך הם לא הפסיקו. הם הלכו במדבר, ונכנס אל הפלאפל חול, אך הם לא ויתרו. לא היה להם אוכל, אפילו לא חומוס, שגם אליו נגיע עוד מעט, אך את הפלאפל הם לא אכלו, כנראה מכיוון שיש להם שכל. כשהגיעו לבריטניה, החליטו שימכרו את הפלאפל שהביאו ממולדתם לאדיוטים שיהינו לקנות אותו. לכן (ומהשלב הזה את הכל ראיתי קורה) כשמגיע מישהו ומבקש פלאפל הם מורחים בפיתה חומוס (שעוד שניה נגיע אליו), וכדי שלא יאכלו האדיוטים פלאפל קר, הם מכניסים אותו למיקרו, שם הוא נזכר בכל הפשעים שנעשו נגדו ברגעיו האחרונים כאשר הקרניים מחממות חלקים ממנו ומשאירות חלקים אחרים קרים כקרח. אח”כ מוציא המהגר שבע המסעות את הפלאפל ושם אותו בפיתה ומתעלל בגופה: מועך את הפלאפל המסכן ששרד את כל הדרך ממהשלאיהיהסטן בעזרת כף ומוסיף סלט עבש. והנה הגענו לחומוס. גם החומוס, שהיה גורם לאבו שוקרי המקורי לרוץ בבעתה ולהתאחד עם אחיו בחזרה כנגד הרעל שמוכרים במערב בתור חומוס, ידע ימים טובים יותר. פעם הוא היה בקופסאת שימורים כמו שאר החומוס באנגליה, אבל מאז עברו שבועות וכבר הרבה זמן הוא נמצא במגש מתכת קטן, בו הוא מבלה לפני שיאכל. על מנת להגן על עצמו מהקור הלונדוני בלילה ומהשמש האביבית הקופחת עליו ביום, גידל החומוס מעטה חיצוני קשה כאגוז שאותו פיצח המוכר ביד קשה בעזרת הכף שלו, ושם אותו על הפיתה הדקה וריסק עליו פלאפל. על השאלה ”האם הכנת את החומוס לבד“ הוא עונה בלבביות ”בוודאי”, על השאלה ”כמה זמן החומוס בחוץ“ הוא עונה בכנות ”לא יותר משעה“ ועל השאלה ”האם יש לך טחינה“ הוא מרחיב ”כבר יש בפנים, זה חלק מהמתכון”. אחרי שסיים להרעיף עלי בשקריו, ישים מזלג בתוך הקלקר, שהרי אי אפשר לאכול את הפיתה כמו שצריך, ויגבה מחיר מופקע.

• סצינת המטאל- שמעו, אני לא אוהב לירות קלישאות, אבל יש לנו ארץ נהדרת. אנגליה מארחת כל שנה את אחד מפסטיבלי המטאל הגדולים, Download שמו, שהקהל בו משתגע. אבל נראה שהקהל שם והקהל לונדון הם שני קהלים שונים, מכיוון שהקהל בלונדון גרוע. אין להם על מה להתלונן: יש כמה אירועים בשבוע במועדונים סבירים, יש להם להקות טובות ובאות אליהם להקות מחו”ל שנותנות לקהל הלונדוני מחמאות שלא מגיעות לו. בעיתונים שמחלקים בכניסה לרכבת התחתית מפורטות כל ההופעות שיש באותו יום בסוף העיתון וביניהן הופעות המטאל, דבר שמעולם לא היה קורה בארץ. ההופעה הראשונה שהייתי בה הייתה ביום שני, הופיעו בה להקת הפרוגרסיב מטאל Latitudes המקומית המשובחת, להקת ההארדקור בעלת הווקליסטית הש-ו-ו-ה, המתוקה, והמצחיקה אך לא כל כך טובה Rolo Tomassi, ולהקת המטאלקור האמריקאית שנמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות באירופה, שהיו ההדליינרים בערב זה, Horse The Band. ההופעות היו טובות. אפילו להקת ההארדקור, שגם לא הייתה הטעם שלי וגם את מה שהם עושים לא עשו כל כך טוב נתנו בראש ולהקת הפרוגרסיב הבריטית (וחסרת הווקאליסט! מאוד מעניין!) נתנה הופעה לפנים. אך הקהל, כמי שחולק את עיר מגוריו עם אליזבת‘ השניה, התנהג כמו שהייתי מצפה מהמלכה להתנהג: לא עשה רעש ולא עשה בלאגן. אתם בהופעת מטאל! תעשו פוגו, תצרחו, תרקדו, תעשו הדבנגינג! אל תעמדו כמו גלמים (המופרעים שביניהם הזיזו קצת את הראש) ותמחאו כפיים בסוף השיר, אתם לא בפאקינג הצגה! אם איבדתם כמה שיניים בפוגו ושברתם איזה רגל או שתיים אני מרשה לכם למחוא כפיים. בשביל הבחורה גם כמה צעקו. רק שעלו ההדליינרים, Horse The Band, העסק התחיל להיראות כמו הופעת מטאל. זה התחיל בפוגו העצוב ביותר שראיתי בחיים שלי, שנראה כמו גוש של זקנות, אבל בערך במחצית ההופעה התפתח בחלק אחר של המועדון פוגו רציני. חברי הלהקה עשו כמה פעמים קראוד סרפינג שהיה מוצלח בכל הפעמים מלבד אחת, ששלחה את הסולן היישר לרצפה מקפיצה אמיצה מאוד מהבמה שסופה לא תפס אותו אף אחד. האסוציאציה שלי הייתה שהבריטים מוכנים לעשות קצת רעש בשביל הדוד שהגיע כל הדרך מאמריקה. ההופעה השניה שהייתי בה, ביום חמישי, הייתה של ארבע להקות, שתיים טובות ושתיים גרועות שרק את שמותיהן של הטובות טרחתי לזכור: הראשונה הייתה Shadow Aspects והשניה, שהייתה ההדליינרית, נקראה From The Ashes. שתי הלהקות האחרות היו ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש גרועות, אך כנראה שלחבריהן יש הרבה חברים, כי שתי הלהקות הביאו איתן שני קהלים נפרדים וזהים לגמרי של בנות צורחות (החברות של חברי הלהקה וחברותיהן, לפי מה שהבנתי משיחה עם אחת מהן) שלא אהבו בכלל מטאל. מה שיצא מזה שבהופעות הגרועות היה קהל שנראה כמו קהל שיכול להלום את בריטני ספירס. שימו לב, בכל הערב, הקהל היחיד שהריע היה קהל שלא באמת אהב את המוזיקה אלא בא רק בגלל היכרות עם החברים. בהופעה הזאת הייתה קרן אור קטנה, למרות שלא היה פוגו נורמאלי כמו בסוף ההופעה של Horse The Band, נראה שיש שם זרעים של מטאליסטיים נורמאלים, היו שם עוד שלושה חבר’ה חוץ ממני שרצו לרקוד, עשינו הדבנגינג בשתי ההופעות הטובות (שניים מהם עשו גם באחת ההופעות הגרועות, שהם אהבו, לטענתם) וגם מיני-פוגואים קטנים אך טובים.

• אלכוהול- הייתי אומר ששתיתי בירה כמו מים, אך בשבוע הזה שתיתי אולי שתי כוסות מים וכמה כוסות קולה. לעומת זאת שתיתי ביום הכי יבש שלוש בירות וביום רווי האלכוהול ביותר (זה היה שישי בערב) 12 בירות אני אהבתי את הבירות Becks וJohn Smith’s.

• אנשים- נסעתי לבד, אך טיילתי ביחד עם המון אנשים מעניינים. ביום הראשון והשני עם שני בחורים קנדים, ביום השלישי והרביעי עם בחור איטלקי אחד מגניב מאוד בשם ניקולה. ביום החמישי עם שתי אמריקאיות נחמדות, ביום השישי עם חבורה שמנתה אירי, קנדי, ושני אמריקאים (שכולם יודעים לשתות כמו שצריך ) ואת היום השביעי ביליתי עם מתכננת ערים אוסטרלית ומהנדסת אווירונאוטיקה צרפתית (שתי בחורות מגניבות ביותר וגם חכמות מאוד). עוד חלקי ימים וחלק נכבד מהלילות ביליתי בחברת אנשים מגניבים אחרים. זה קרה בזכות שני גורמים: הראשון הוא שהגעתי לבד, אז הייתי צריך לפגוש אנשים לטייל איתם ולעשות איתם דברים, והשני הוא האכסניה, שסיפקה את האנשים ברשימה ואת מירב האנשים שאיתם ביליתי ולא מוזכרים בה.

• רכבת תחתית- טוב, אחרי הכל אני גיק, ואני חייב לספר את זה: קניתי כרטיס שבועי לרכבת התחתית לאיזורים 1 ו-2, ולמרבה הפתעתי קיבלתי מין חתיכת פלסטיק ללא שום פס מגנטי. לכששאלתי לפשר הדבר אמרו לי לקרב אותו למין עיגול צהוב על השער האוטומטי- הכרטיס מכיל שבב RFID ולכן לא צריך להוציא אותו מהארנק בשביל להיכנס לרכבת, רק להעביר את הארנק שמכיל אותו מעל לעיגול הצהוב הזה. אם הארנק בכיס הימני אפילו לא צריך להוציא אותו, אפשר סתם להישען על העיגול, למרות שאני מניח שזה לא נוח לאנשים פחות גבוהים ממני. הכרטיס גם ידידותי לסביבה- כאשר רוצים לחדש אותו או לקנות כרטיס מחוץ לאיזור שאליו קנית (כמו לשדה התעופה למשל) נותנים את הכרטיס לקופאי או שמים אותו על העיגול במכונת הכרטיסים, והכרטיס ”נטען“ במידע המבוקש (כמובן שהכרטיס עצמו לא נטען אלא המחשב זוכר את המספר ויודע שמגיעות לו הנסיעות, שבב RFID לא יכול לזכור, הוא רק משדר מספר שנצרב בו במפעל כאשר משודרת אליו קרינת רדיו בתדר הנכון). מגניב ביותר.

• מועדונים- שתי ההופעות שהייתי בהן היו באותו מועדון- הUnderworld בקמדן טאון. חוץ מזה הייתי בשני מועדונים בשישי ובמוצאי שבת- הראשון הוא Electro Forum, גם הוא בקמדן טאון, שבו יש מוזיקה מסוגים שונים, בעיקר מטאל ”רך“ ונו מטאל (ניצלתי את הזמן שבו שבו שמו נו מטאל בלהתחיל עם בחורות ). יום אחר כך סחב אותנו אחד הבחורים האמריקאיים למועדון שנקרא Bar Academy באיזלינטון, מקום שהמוזיקה שבו היא פופ ורוק מתקופות שונות. המוזיקה שבו לא הייתה זבל, למעשה לא היה שיר אחד שאני יכול להגיד עליו שהוא לא מוזיקה כמו מרבית הדברים הלועזיים שנשמעים ברדיו בארץ- היא פשוט הייתה לא מסוג המוזיקה שאני אוהב, אבל מאוד נהנתי במקום בגלל האנשים הנחמדים (שאמנם היו מעט יותר מבוגרים ממני) והאווירה המצויינת שהוא משרה.

• פרטיות- 1984 מתרחש בלונדון. ב2008 כל סנטימטר ברחוב מכוסה על ידי מצלמה אחת לפחות, וברכבת התחתית על ידי שלוש לפחות. מטריד ביותר.

דברים ראויים לציון

• הייתי באולפני אבי רוד, אך לא זכיתי להצטלם חוצה את מעבר החציה המיתולוגי מכיוון שלא לקחתי מצלמה והבחורה שהייתי איתה שם הייתה גם היא חסרת מצלמה.
• השוק בקמדן טאון הוא אחד המקומות הכי מגניבים בעולם. קניתי שם דברים נהדרים ואפשר להתמקח עם הסוחרים עד שהם נותנים לך דברים בפרוטות- לדוגמא, ז’קט אחד עלה 20 פאונד. התחלתי להתמקח עם המוכר, יצאתי משם לבוש בז’קט וכיסי קל אך ורק ב5 פאונד. באחד המקומות לאחר שסיימתי להתמקח עם המוכרת היא שואלת אותי אם אני במקרה ישראלי, כששאלתי אותה איך היא ידעה היא ענתה לי בפשטות ”You people know how to haggle“. בין הרכישות היותר אדיוטיות שלי: דגל פיראטים (גוגולת עם X מעצמות, תלוי עכשיו אצלי בחדר) וצמיד ניטים (לא מעור כמובן).

בקיצור, היה כיף.

טוב לא עדכנתי כבר הרבה זמן ות‘אמת שגם עכשיו אין לי נושא ספציפי לכתוב עליו, פשוט מציקים לי אנשים שאני אעדכן.

יש סיבה טובה מאוד שבגללה נעלמתי לחודשיים מהפעילות האינטרנטית בכלל ומי שרוצה לדעת אותה יכול לדבר איתי, אולי אשתף בה אותו.

בזמן שלא הייתי קרו הרבה דברים שעקבתי אחריהם בצורה מרופרפת, סגירת הגלוב עשתה לי עקצוץ באצבעות לחזור ולהגיב, אבל גיליתי שהניתוק הזה היה טוב בשבילי ולא רציתי להפסיק.

עכשיו אין לי כל כך על מה לכתוב אז אספר לכם על דברים שקרו לי בזמן האחרון באופן לא כרונולוגי ולא קוהרנטי.
נפתח באסון זוטא: ההארד דיסק 1TB שלי הלך ואיתו 700GB מידע ללא גיבוי (ולכל החכמים: אין לי איפה לגבות 700GB. הקבצים החשובים של עודה ודברים אישיים היו מגובים בחלקם). את רוב אוסף המוזיקה שיחזרתי ואת אוסף הסדרות והסרטים שיחזרתי בחלקו, אבל דיסק חדש לא קניתי, לכן אין מקום להכל. אני עובד עכשיו מהלפטופ (שעפו לי ממנו המקשם ב‘ וס‘ וסיוט להקליד אותם על הגומי שמתחת למקש אבל מילא).

סיימתי את כיתה יג‘ ואני לא מתכוון להמשיך ליד’. בבחינה על הפרוייקט קיבלתי 100 והייתי בחינה מצחיקה מעט, אם יבקשו אספר עליה בפוסט נפרד או בתגובות.

חופשת הפסח (טוב נו לא חופשה כי לא היו לימודים, פשוט פסח) הייתה אחד השבועות הנחמדים בחיי, בימים הייתי בים ובלילות בהופעות, מאוד נהנתי!

כבר שנה כמעט אני מתנדב בעמותת אנונימוס, אך בחודשים האחרונים אני עושה זאת ביתר שאת: לפחות פעם בשבוע דוכן הסברה ולפעמים סיורים. הפכתי כבר הרבה לצמחונים וטבעונים

ב26 למאי אני מתגייס לצבא התקפה לישראל. אני כבר שומע את הדי מכונת התספורת באופק. ביום ראשון אני יוצא לטיול לפני צבא ללונדון שבה הספקתי להיות רק יומיים כשהייתי באנגליה ואני רוצה לחזור לשם להשלים את החסר.

זכרו: טלה זה טרו. מה שאינו טרו אינו טלה, אך מה שאינו טלה אינו בהכרח לא טרו.

צ’או!

כולם מכירים את חוק הצנזורה וחוק האח הגדול.

אבל רק לחוק לאיסור על שימוש בסמלים נאציים (זהירות קלינגר) עוד אין שם. אני ממליץ על:

חוק גודווין!

ויפה שעה אחת קודם.

אולי און ליין הבלוג לא בדיוק שוקק חיים, אבל אוף ליין הוא לא עוצר לרגע. שימו לב לתג הבא:

ביום שלישי בערב גיא מזרחי התחנן בפני במסנג’ר שאני אבוא לכנס (נו, טוב, שאל אם אני בא) שלא ידעתי על קיומו. מדובר היה בכנס לינוקס 08 של אנשים ומחשבים. הסתכלתי על תוכנית הכנס ואת עייניי שבתה הרצאתו של רם און אגמון, שנתן הרצאה מעניינת מאוד ומשעשעת קמעה באוגוסט פינגווין. התלבטתי עוד, עד שראיתי שאחרי הכנס תהיה ארוחת צהריים (בהילטון, רבותיי!), הכף הוכרעה.
שאלתי את גיא איזה חברה לרשום בהרשמה, והוא ענה ”אני תמיד כותב את הבלוג שלי”. נו, כתבתי מרשתנט.
ברבע לשבע בבוקר עליתי על אוטובוס לת“א, וקצת אחרי שמונה נכנסתי בשערי הילטון. בכניסה לכנס חיכה לי תג: עופר מוסטיגמן, מרשתנט. (נו שוין, קשה להסביר שם שעפר זה בלי ו’… וגם לא שמתי לב שזה מה שהיה כתוב עד שהגעתי הביתה. אבל עפר זה בלי ו’).

נכנסתי. אחרי שניערתי את אנשי המכירות של דה מרקר (יש לי מנוי להארץ!!!! [נו לאבא שלי, אבל כולנו גרים באותו בית] לא אני לא רוצה ספר ב17 שקלים ו70 אגורות ומגזין למשך חודשיים הביתה!!! אההההההההה!!!!!!!!!!!!!11111 הצילווווווו!!!!) חיכה לנו כיבוד קל ושפע של דוכנים. איש המכירות של Sun חילק דיסקים חיים של אופן סולאריס, אנשי מטריקס הראו לנו פתרונות אנטרפרייז שונים ומשונים והחבר’ה של QUMRANET הראו מצגת יפה מאוד של איך KVM עובד יפה בין מחשבים שונים עם העברת וידאו בצורה וקטורית ושלל דברים מגניבים אחרים. מכיוון שאני מכיר כבר את KVM אני יודע שזה פתרון אמולציה מעולה, נותר לי רק לחלק מחמאות לצוות שלהם.

הכנס היה כנס עסקי, וההרצאות כאלה. לא היה שם שום דבר שעשוי היה לעניין את המשתמש הבייתי, ולכן את מירב ההרצאות העברתי בלהראות את הלפטופ הדנדש שלי לכל מי שהיה ליידי. הקומפיז פיוז’ן הרשים אנשים מאוד, וששאלו אותי אם זה לא מעמיס על המערכת שמתי בתגובה סרט על כל צד של הקוביה והחזקתי אותה, והם ראו איך אין שום פגיעה בביצועים (כל השטויות של קומפיז נעשים ע”ג כרטיס המסך, אין שימוש במעבד או בזכרון). הדגמה:

על הצד הימני יש את ההופעה של Chimaira בפסטיבל Download 2007 ובצד השמאלי יש את Children Of Bodom - Chaos Ridden Years משוודיה גם ב2007. את התמונה הזאת לא צילמתי בכנס אלא בבית, אבל בכנס גיא צילם את זה עם המצלמפון שלו.

בגלל אופי ההרצאות הן לא כ”כ עניינו אותי, אבל סך הכל בשביל כנס עסקים היה בסדר גמור. ההרצאה של נציג Sun הייתה נחמדה, למרות שהדיסק שהוא הביא לי בסוף לא היה Live CD ועלתה לי התקנה של Open Solaris על הנייד (לא התקנתי). ההרצאה של מטריקס על Red Hat Enterprise הייתה סבירה. ההרצאה של Opal עברה לי ליד הראש ובהרצאה של הבחור מפרטנר היו פרטים שאני לא הייתי שם במצגת, כמו צילום מסך של מערכת ניתור השרתים והסבר על איך ניתן להוסיף להם שרת לרשת שניתן לנצל בשביל לחדור להם לארגון. ההרצאה של רם און אגמון איכזבה אותי אחרי ההרצאה היפה מאוד שהוא נתן באוגוסט פינגווין. הבחורה מQUMRANET נתנה הרצאה יפה, וגם המצגת שלהם בחוץ הייתה מהממת, האיש ממיקרוסופט גרם לי לצחוק פעמים רבות במהלך ההרצאה המאוד מוזרה שלו והרצאה של קודפידנס הייתה סיום יפה ליום, מעניינת וממצה על המוצר שלהם (במיוחד הרשים אותי הבוט לויסטה ב7 שניות).

שני קטעים מאוד מעצבנים היו שניהם דברים של התשתית:

1. לא היו שקעים לחבר את המחשב לחשמל (בסוף מצאתי משהו מאחורי הקיר, ואיזה 700 איש התרסקו על הכבל שלי עד שבאה עובדת הילטון ושמה שם חומת כיסאות, שאנשים לא יעברו).

2. הWiFi עולה $20 ליום.

כנראה לא מבינים משהו באנשים ומחשבים ובהילטון: זה פאקינג כנס מחשבים.

בקיצור: נפגשתי עם כמה אנשים נחמדים, לא נפלתי מהכנס, או יותר ציורי:

באתי בגלל ההרצאות, נשארתי בגלל ארוחת הצהריים.
צ’או.

לאחרונה הגיעו למערכת בלוגיש תלונות רבות על כך שאנחנו לא עונים למיילים, ותמיד כשבדקתי את המייל של בלוגיש לא מצאתי את המייל המדובר. בימים האחרונים התגלתה הבעיה: בחלק מהדפים בבלוגיש, ביניהם הדף הראשי, הופיעה כתובת דואר אלקטרוני לא נכונה, בעוד שאנחנו בדקנו את המייל של בלוגיש שאליו כמובן לא נשלחו המיילים.

כאשר בלוגיש ואינדיווב התאחדו נטשתי את הכתובת ofer@blogish.co.il ופתחנו תיבת מייל בג’ימייל שאותה קל לנהל ביחד: blogishmail@gmail.com. הלינק לכתובת הזו הופיעה באתר והכל היה בסדר.

בתשיעי ליולי השרת שלי, עליו מאוכסן בלוגיש, נפרץ. ניתן לקרוא על זה בגלוב, שגם הוא היה אז בשרת.

בעקבות הפריצה נמחקו חלק מהקבצים של העיצוב שבו היו הלינקים והעלתי גיבוי שהיה אצלי על המחשב. בצורה מוזרה, בגיבוי חלק מהקבצים היו עם הכתובת הישנה וחלק עם החדשה, כך שהמשכנו לקבל מיילים לכתובת החדשה ולכן לא שמנו לב לבעיה. בימים האחרונים הוסבה תשומת ליבנו לכך ומייד החלפנו את הכתובת בחזרה והפוסט הזה פורסם. בשעות הקרובות ישלח באופן אישי מייל לכל אחד מהאנשים ששלח מייל ולא נענה.

אנו מתנצלים מאוד על התקלה שנגרמה, ואנו רוצים להבטיח לכם: לא הייתה לנו שום כוונה להתעלם מאף אחד. המייל שבאתר היה שגוי.

בברכה,

עפר מוסטיגמן ויעקב שיש.

יש לי אח גדול ברדמונד, וכמו כל אח גדול הוא מאוד דואג לאחיו הקטנים.

רק מה, יש לו כ”כ הרבה אחים קטנים והוא רוצה לדעת בכל רגע נתון מה מצב הרוח שלהם, והטלפונים שלו ”מה שלומך?“ ”הכל בסדר?“ ”מישהו מעצבן אותך? רק תגיד אני אבוא לתת לו מכות!“ עלו לו בחשבון טלפון ואפילו שעבר מבזק להוט והעביר את הסלולארי שלו לחברה אחרת וכל זה עם הישארות באותו מספר וחתימה על חוזה מיוחד עם הנחה ענקית בהתחייבות ל36 חודשים הוא עדיין קיבל חשבון טלפון מנופח, כי מה לעשות, כולנו אחים קטנים שלו.

מה עשה האח הגדול? ישב, חשב, ומצא פטנט!

”אהא!”, אמר האח הגדול, ”למה שאני אתקשר אל אחי הקטנים והמסכנים ואפריע להם בזמן העבודה? אני פשוט אתקין חישנים מסביב להם במשרד, במחשב, ובכלל בסביבה שלהם ואדע כל הזמן מה קצב הלב שלהם ואיזה פרצופים הם עושים”. אחרי עוד קצת מחשבה אמר האח הגדול: ”אני לא אטרח בעצמי לבדוק את כל החיישנים, כי אני גר רחוק, ברדמונד, ויקח לי הרבה זמן לבוא עד לאחשלי ולשמח אותו. אני אתן את המידע הזה לבוס של אחשלי, שגם הוא אחשלי, ואם אחשלי יהיה עצבני הוא יפטר את אחשלי, וככה אחשלי אף פעם לא יהיה עצוב כי הוא ידע שאם הוא יהיה עצוב הוא יפוטר ולא יהיה לו אוכל לתת לילדים שלו, אחייניםשלי”.

האח הגדול מרדמונד חשב שכזה פטנט טוב, שכדאי שהוא ילך מהר מהר לרשום אותו, כי הוא חשב עליו ראשון, והרי כולם אוהבים לשמח את האחים הקטנים שלהם ויגנבו לו את הרעיון. אז הוא רץרץרץ למשרד הפטנטים, ועל הדרך רשם עוד 7000 פטנטים, כי אם הוא כבר שם, למה לא להגביל קצת את שאר העולם מלעשות משהו.
אחשלי: יש לי חדשות בשבילך! הפטנט הזה בכלל לא שלך. קוראים לו טלסקרין והוא נמצא בשימוש נרחב כבר משנת 1984. ג’ורג‘ אורוול יתבע אותך, תשיג עו”ד.

היום בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים ירדו הדגלים לחצי התורן בעד שחגגתי את יום הולדתי ה19.

היום בבוקר אני ואחותי חיפשנו מה לעשות על מנת לחגוג ביחד את יום ההולדת, ואיכשהו הגענו לכאן. כמובן שמיד הכנסתי את שמי לתיבה שכתוב בה ללהכניס את השם (תגללו מעט למטה, בצד שמאל יש ”ניתב החיים”). הקלדתי ”עפר אביחי מוסטיגמן“ (כן, סקופ, השם השני שלי הוא אביחי ולא ”החתיך“ כמו שהייתם בטוחים) ויצא טקסט שמתאר אותי במדוייק. (סורי שאין לינק ישיר, זה לא עובד. תקלידו שם ותקבלו את הטקסט המלא) מסתבר שעל פי שמי המספר 5 שולט בחיי, אני אדם חברותי, אני עומד על שלי ויש לי כושר שכנוע. בקיצור אני כליל השלמות:

סיסמתו תהיה: חיה ותן לחיות. לא יעיק, לא ינג’ס ולא יפתח תלות כלשהי.

כל מי שפגש אותי אי פעם יודע שהתאור הזה יושב עלי בול. שאני לא מנדנד, לא מתקרצץ, ולא needy. אחרי שהדי הצחוק של אחותי שכחו החלטתי שמכיוון שהאתר יוצר תאור כל כך מדוייק של אנשים, ניתן להתחיל לחפש אנשים מפורסמים וללמוד איך הם ככה בחיים האישיים. מיד הקלדתי ”אדולף היטלר”.

מסתבר שאת היטלר מסמלת הספרה 6, הוא אדם נעים, תמיד שואף להיטיב ולתגמל, וכמובן שהשורה הבאה מתוך החיבור עליו מתארת אותו בצורה הטובה ביותר:

לעולם ועד יהיה זורם, חייכן, מרוצה, מפוייס, חביב הקהל ומשכין שלום.

כל תינוק יודע שהיטלר השכין שלום בכל אירופה.

מוזר שלא מופיע בטקסט ”סביר להניח שיגרום למותם של מעל 100 מליון אנשים”. נו, אפילו נארג‘ לא מושלמים.

עריכה: מסתבר שיום ההולדת שלי הוא יום השימושיות הבין לאומי. אני עד כדי כך לא שימושי שהיו צריכים לעשות יום שלם כל שנה להזכיר לאנשים איך לעשות דברים.

גוגל השיקה שירות שכולם מתלהבים ממנו: בעתיד כולנו נוכל לפתח ישומים שירוצו ברשתות חברתיות שונות (חוץ מפייסבוק, כי מיקרוסופט הקימה שם בסיס) ואני אוכל לאמץ באורקוט חייזר שמקורו ממייספייס, או לתת חיבוק לחבר שלי שנמצא ליידי (בלי קשר לאופן סושיאל. זה סתם  דבר שנוכל לעשות בעתיד).

יריב חבוט (נו, הזה מישראבלוג) מפרסם בנארג‘ טקסט על OpenSocial.  לטענתו זה האינטרנט הבא. אם פעם פיתחו אתרי אינטרנט וזה היה חדש ומסעיר, עכשיו יתחילו לפתח ישומי OpenSocial והם יהיו חדשים ומסעירים. וזה מעלה אצלי מספר תהיות:

1. רקורסיה: האם בעוד מספר שנים תקום רשת חדשה על גבי רשת OpenSocial שתחבר בדרך חדשה ומסעירה ישומי OpenSocial שונים?
2. האם יהיו ספקיות OpenSocial כמו שיש ספקיות אינטרנט? ואיזה שירותים הם יספקו? איך בכלל אפשר להתחבר לOpenSocial בלי להתחבר לאינטרנט?
3. האם הבועה המתפוצצת עלינו לטובה, שנקראת היום בועת האינטרנט השניה תקרא בועת הOpenSocial לכשתתפוצץ? ואם כך, האם בועת האינטרנט השניה הוא שם בטא? אם הוא שם בטא, האם אנחנו נמצאים בבועה בבטא? אם כן, האם לכשהיא תתפוצץ יוחזר הכסף למשקיעים? (אחרי הכל, בטא.)

מעניין. או שלא.

אני מדפדף לי להנאתי בXKCD, ונתקל בקומקס הזה:

(לחצו על מנת לראות בגודל נורמאלי)

אמא שלי ספרנית, אז כמובן שקראתי לה שתבוא לראות את הקומיקס המשעשע.

היא עומדת ליידי, קוראת פעם, קוראת פעמיים.

”אני לא מבינה”, היא אומרת.

”מה יש פה לא להבין? תראי שוב.“

”זה לא הגיוני!“ היא חוזרת.

אני תופס ספר ופותח אותו, ולאט לאט מתחילים קולות הפיצפוץ להשמע

”לא! אל…“ קוראת אימי בבהלה.

עוד לא סיימתי לצחוק.

(אגב, לספר שלום. לא עשיתי באמת שום נזק, רק קולות משעשעים)

אני שונא רשתות חברתיות. אף פעם לא הבנתי בשביל מה צריך את השטות הזו. אני בעיקר שונא את פייסבוק, אבל רשתות חברתיות בכלליות אני לא סובל, כי אין שום רציונל מאחוריהן, סתם לתחזק את הפרופיל ולצבור חברים וירטואליים שאתה לא מכיר.
אבל! סוף סוף מצאתי רשת חברתית שמתאימה לי. העקרון של רשתות חברתיות זה שאתה עסוק בלקשט את הפרופיל שלך. אבל האתר הזה גאוני.

הרעיון הוא שאם אני מחליט לעשות משהו באופן ספונטני וכל החברים שלי נקניקים, אני מפרסם את זה שם ומוצא מי שיזרום.

הגעתי לזה מפה, אבל אם אתם רוצים להרשם תלחצו על הלינק הזה, כי זה מעלה לי את מד הספונטניות (לא יודע למה זה טוב, אבל אם אתם נרשמים תעשו את זה דרך פה. נו יאללה תרשמו תרשמו. נוווווווווווו יא לא ספונטנייsl;hsjlhljhwawawawaפפפפפ

——-
שלום, זהו וירוס וורדפרס הראשון.
הסיבה להדבקה נובעת מביקורכם באתר הזה.
ברגעים אלו ממש המערכת מזהה את הבלוג שלכם ומדביקה אותו.
מאחר והוירוס מסוגל רק להדביק מערכות וורדפרס בטקסט הזה, אנו מבקשים - כחלק מהכבוד שכולכם רוכשים למערכת הקוד הפתוח - למחוק קבצים חשובים במחשב שלכם.
לאחר מכן, אנא הסירו קבצי מערכת קריטיים על מנת שהוירוס יוכל להפוך להיות איום אמיתי.
אנו מודים לכם על התמיכה בוירוס הקוד הפתוח ומתנצלים על אי הנוחות.
——-

תמיד כל מי שראה את הלינוקס שלי שואל אותי: עפר, אתה שכל הזמן מספר לנו כמה שליונקס זה מגניב ויש אפקטים תלת מימדיים מגניבים שאפשר לראות את את כל החלונות המגניבים שלך בקוביה מגניבה ותלת מימדית ומגניבה, למה אתה, שכל הזמן אומר את זה, לא משתמש בשום מנוע תלת מימדי שיכביד את המשימות על שולחן העבודה שלך?

ואני תמיד עונה: כי אני לא צריך את השטויות האלה. מה כואב לי לראות את החלונות שלי בדו מימד? מה כואב לי שהחלון לא גמיש? מה כואב לי שאני לא יכול לעשות שזה יראה כאילו יורד לי גשם על המחשב בלחיצת כפתור? למה לי לעשות זום אין לתוך המסך? איזו סיבה לעזאזל יש לי לכתוב כתובות אש על המסך?

אז יש לי תשובה: כי זה פאקינג כיף.

אתמול שידרגתי את המערכת שלי למנדריבה 2008 שיצא זה לא מכבר, וכשהסתכלתי לראות מה חדש גיליתי פתאום שהכניסו לי קומפיז פיוז’ן בדלת האחורית. אמרתי, אני? קומפיז פיוז’ן? למה? והתשובה: כי סימנתי בהתקנה לעדכן את כל החבילות וגם לשים את כל מה שחדש. וגם אמרתי לו להעתיק את כל הדיסק ואז התחרטתי על זה כי זה פאקינג דיסק DVD ולוקח שעה להעתיק אותו לדיסק הקשיח וגם הוא תופס סתם 4 ג’יגה. אבל ככה זה הנאיביות.

לפני שהיד המהירה על ההדק שלי באה למחוק את הקומפיז פיוז’ן אמרתי נו, מאז ניסיתי את בריל לפני איזה מליון שנה ולא ממש התלהבתי עברה לפחות שנה. בטח זרמו קצת מים מעופשים בירקון. ובכל זאת אני עם מחשב ששווה 7000 שקל (זה נייח שיהיה ברור) עם כרטיס מסך שעלה לא מעט, הוא בטח יתמודד עם המעמסה.

ביד בוטחת הפעלתי את הקומפיז פיוז’ן החדש שלי ועשיתי לוג אאוט ולוג אין. ראיתי שהוא מבקש ריסט, אמרתי לו שילך להזדיין וכיביתי והדלקתי בעצמי את הX. אני לא מכבה את הביטורנט בשביל שום קומפיז פיוז’ן שבעולם.

אחרי שהביטורנט כבה לי, מה שהיה ברור שיקרה, כי הוא הופעל מתוך הX, הדלקתי מחדש את הX והנה הקומפיז פיוז’ן החדש שלי. בהתחלה הזזתי את הקוביה. אמרתי, נו, קוביה, על מה הרעש. כולה קוביה. אז לקחתי חלון דפדפן וגיליתי שאני יכול לגרור אותו הצידה על הקוביה. מגניב. אז גיליתי שאני יכול להשאיר אותו חצי על פאה אחת של הקוביה וחצי על הפאה השניה. מגניב.

אמרתי, נבחן את הקוביה שלנו. על פאה אחת פתחתי פרק של חברים ועל השניה פרק של סיינפלד. על שתי הפאות הנותרות (משום מה למעלה ולמטה אפשר לשים תמונה אבל לא לפתוח דסקטופים חדשים, שזה חבל) העמסתי את כל התוכנות שהצלחתי, כולל חלון פיירפוקס עם כמות טאבים כזאת שהטאבליין נראה כמו מסרק. הוספתי תוכנות עד שראיתי שהmeminfo מלא, ואז החזקתי קונטרול אלט והתחלתי לסובב את הקוביה בכל הכח. וואלה לא מגמגם. נו, היה שווה לשים יותר מידי כסף על מחשב שאני לא צריך לפני שנה רק בגלל זה. אח”כ התחלתי לחפור באפשרויות של הקומפיז פיוז’ן, אחרי כמה דקות כבר הייתי בקיא בכל רזי קיצורי הדרך המקשיים והשטויות של קומפיז פיוז’ן והשימוש החל להיות קל ואינטואיטיבי, אשכרה מצאתי תוכלת מעשית בשטויות היפות, כמו לעשות זום אין לתוך המסך, לגרור את העכבר לפינה הימנית כך שכל החלונות על הדסקטופ נפרשים לי מול העיניים (הרבה יותר נוח מאלט טאב), שלא לדבר על כתיבת כתובות אש על המסך.

בקיצור, עברתי, ואני ממליץ בכל הלשונות (יש לי אחת על כל פאה של הקוביה. שגם אליה התרגלתי, לפני זה לא הייתי עובד על דסקטופים שונים, אבל המעבר פה הוא יותר פשוט: גוררים את החלון הצידהו לא צריך להתעסק עם תפריטים).

ואסור לשכוח דברים חשובים: במשך חצי מכתיבת הפוסט הזה ירד לי גשם על המסך

זכיתי לכבוד גדול (שממש לא ציפיתי לו, לא חשבתי שעומר טרן קורא את הבלוג שלי) ועומר טרן ענה לפוסט שלי. אז שאני לא אחזיר טובה?

בסופו של דבר המסקנות של שנינו זהות (חוץ בעניין הקוד הפתוח, שאליו אגיע בסוף), אך הוא חולק על כל אחד מהדברים שאמרתי נו, אף אחד לא מושלם (חוץ ממני כמובן ).

טרן מציג תסריט שבו אדם מוחק את עצמו ממאגר טביעות האצבעות ומצביע מספר פעמים בלתי מוגבל. מה שטרן שוכח הוא שיש לנו שני מאגרים: מאגר ההצבעות (מספר הפעמים שהצביעו לכל מפלגה) ומאגר המצביעים (מספר טביעות האצבעות שהצביעו). כלומר גם אם בן אדם מצביע כמה פעמים המערכת תצביע על כך שהיו זיופים, כלומר במקרה שתוצאות הבחירות הוטו בצורה דרסטית ע”י מחיקה חוזרת ונשנית של טביעות אצבעות מהמאגר הארצי או ע”י הוספת קולות דרך פריצה למערכת המקומית בקלפי ניתן יהיה לדעת שזה קרה ובמקרה הגרוע ביותר לקיים בחירות חוזרות.

דבר נוסף שעומר תוקף אצלי הייתה ההצעה שלי לא לשמור לוג של זמני ההצבעה שמוצלב עם ההצבעה למפלגה. אני לא מבין מה הבעיה פה: הרי גם היום לא ניתן לשדך את הנתונים האלה כי המעטפות מתערבבות בקלפי. אתה יכול להגיד שמעטפה שנמצאת למטה הגיעה קודם. אבל אתה לא יכול לדעת למי הצביעו מתי. גם לגבי מי הצביע מתי אי אפשר לדעת כי ברשימה של הקלפי מסומן רק מי הצביע ולא מתי הוא הצביע.

עם זמן הספירה של שעה: אני חושב שכן. אני לא יודע אם עומר טרן נכח פעם בתהליך ספירת קולות אבל אני כן. התהליך לוקח בכל קלפי כשעתיים, בהם הקולות מוצאים אחד אחד, כל אחד מחברי הועדה והמשקיפים בוחן את הפתקים והם נספרים ברשימה כפולה. אח”כ כל המעטפות והפתקים מועברים לועדת הבחירות האיזורית, שם התהליך מתבצע עוד פעם ואם יש סתירה בין הספירות הוא מתבצע פעם שלישית. משם התוצאות כבר מוזנות למחשב (שם האוטומציה כבר נמצאת). בכל מחוז מבין השישה שיש בארץ יש מטה בחירות איזורי, נסיעה בתוך המטה לא לוקחת יותרמ שעה להערכתי ולמחשב לא יקח יותר מידי זמן לסכם את התוצאות. אולי הקלפיות מאילת יגיעו מעט יותר מאוחר למטה שבבאר שבע, אז שיקימו מטה גם באילת, ושיהיה שעתיים.

לגבי הביקורת של טרן על הקטע עם טביעות אצבע: בזה אני באמת לא מבין. אבל גם אם למדינה יש מאגר טביעות אצבע ניתן יהיה לדעת מי הצביע. המידע הזה זמין גם בשיטה הקיימת: בכל קלפי יש רשימה של מי מחברי הקלפי הזו לא הצביע. בכל מקרה ממני לא לקחו בצו הראשון טביעת אצבע, אבל יכול להיות שיקחו במהלך השירות. לגבי תקינה של טביעות אצבעות אני באמת לא יודע ולא מבין, אבל יש שימוש ברחבי העולם בטביעות אצבעות, אין צורך להמציא את הגלגל.

אך הטענה הכי חזקה של עומר טרן היא זו שמחלישה את הבסיס לכל השיטה שלי: שזה שהתחנות נפרדות לא אומר שבסליקה הסופית קוד שיוזרק לאחת התוצאות לא יגרום לשינוי תוצאות הבחירות. מה שטרן שוכח הוא שגם אם במערכת הסליקה המרכזית הוחדר וירוס, מכל הקלפיות שלא הותקפו יצא מידע נכון והוא נמצא על מדיית ROM, כך שאין דרך לשנות אותו, כלומר אם יתגלה שיש אי התאמה בין מספר המצביעים למספר הקולות ניתן יהיה למצוא מאיפה נכנס ה”וירוס“ ולסכם את כל שאר התוצאות. ניתן גם לשקם את התוצאות מהמדיה הפגומה אם היא נעשתה בשיטות מסויימות, לדוגמא: אם היא נצרבת בזמן אמת (כלומר, ברגע שהבן אדם הצביע המידע נצרב לדיסק) אז לפני הקוד שהוחדר אליו ואחרי הקוד שהוחדר אליו נמצאות תוצאות אמת (למרות שאי אפשר לסמוך על התוצאות שנמצאות אחרי הקוד. מה שכן, אם המערכת רצה גם היא מתוך ROM ומבוצע לה ריסט לאחר כל הצבעה לא ניתן לגרום לה נזק ארוך תווך בעזרת חומרה).

ועכשיו לעניין הקוד הפתוח: הסוגיה פה היא בכלל לא סוגיית אבטחה אלא סוגיה משפטית. על תהליך הבחירות להיות שקוף ב100% ולכל אזרח במדינה צריכה להיות שמורה הזכות לדעת כיצד הוא מתבצע. אם הוא מתבצע בתוך מערכת שלציבור אין גישה לקוד שלה אנחנו לא יודעים מה קורה בפנים, כלומר תהליך הבחירות אינו גלוי וידוע לציבור כפי שהוא צריך להיות. בכל מקרה, תהליך פעולה של מכונה יכול להיות מופשט בהרבה צורות כך שכל הדיוט יבין אותה. אם הוא יהיה פתוח ומתועד כמו שצריך, מספיק לקרוא את התיעוד ולא את הקוד על מנת להבין כיצד פועלת מכונת ההצבעה, אך צריך להיות קוד גלוי שיוכל להיבחן ע”י מי שיחפוץ בכך.

Well, thats it!

מקווה שלא שיעממתי אתכם יתר על המידה

עומר טרן כתב פוסט בבלוגו (המומלץ ביותר) בתגובה לפוסט ישן של קלינגר (אני ממשיך את הזנב הארוך…) בנושא מערכות הצבעה אלקטרוניות והאבטחה שלהן, וחשבתי לשחרר את מחשבותי בנושא.

טרן מציב דרישות אבטחה מהמערכת ולוקח דרישות שימושיות מסוימות כמובנות מעליהן, אחת מהן שכל אחד יוכל להצביע בכל קלפי.

הדרישה הזאת היא שמסבכת את אבטחת המערכת יותר מכל: מכיוון שהיא זו שדורשת סליקה מיידית של זהות המצביעים (ולא של הקולות). ללא דרישה זו ניתן לוותר על קישוריות כלשהי של המערכת: המצביעים מגיעים לקלפי, נבדקים מול מאגר המידע שלו, ובסוף היום המכשיר צורב דיסק או נלקח בעצמו למקום כלשהו שבו מתבצעת הסליקה. זה יאפשר תוצאות בתוך פחות משעה מרגע סיום הבחירות ויבטל את החולשה האבטחתית הגדולה ביותר שעליה מצביע טרן: ריבוי נקודות הגישה למערכת.

אם רוצים לדאוג שכל אחד יוכל להצביע בכל מקום ניתן ליצור שתי מערכות נפרדות: מערכת סליקת קולות, ע”פ המודל שהצגתי קודם, שתהיה מבוזרת כך שאי אפשר יהיה להרוס את כל הבחירות בכל המדינה על ידי פריצה למערכת אחת, ומערכת לזיהוי מצביעים שתהיה אחראית על כל שאנשים לא יוכלו להצביע פעמיים. גם אם מישהו יפרוץ למערכת הזו הוא יוכל לבטל את ההצבעה של מספר אנשים, הוא יאלץ לגייס מספר רב מאוד של משתפי פעולה שילכו להצביע מספר פעמים על מנת להטות את תוצאות הבחירות.

החיסרון של השיטה הזאת היא שעל ידי הצלבת הזמנים של ההצבעות ושל כניסת הקולות ניתן לקבוע מי המביע לאיזו מפלגה. לדבר הזה יש פתרון פשוט, והוא שלמערכות סליקת הקולות (אלה שמובאות למרכזי ועדת הבחירות בסוף היום) לא יהיה לוג של מתי הוכנס איזה קול (חשוב).

פתרון אלגנטי אחר הוא לא לזהות את המצביעים בכלל. מכיוון שבמדינת ישראל אין מאגר טביעות אצבעות (ואני מקווה שגם לא יהיה) ניתן להעביר למחשב שאחראי על מי שהצביע את טביעת האצבעות. האדם מגיע לקלפי, מראה לחברי הועדה תעודה מזהה כהוכחה שיש לו זכות הצבעה (על מנת למנוע הצבעת קטינים ואנשים שאינם אזרחים), שם את אצבעו על הקורא ששומר את תביעת האצבע שלו (ללא כל פרט מזהה אחר) בודק אותו מול מערכת הזיהוי הארצית ושומר אותו במערכת, כך אם הוא ילך לקלפי אחרת המערכת תזהה שהוא הצביע.

מערכת כזו שומרת על אנונימיות מוחלטת. לאחר הבחירות ניתן להשמיד את המאגר שנוצר. וכך השגנו שתי מטרות:

1. לא ניתן להגיד מי הצביע בחירות, מי הצביע לאיזו מפלגה ובכלל לקשר בין המצביעים להצבעות וכל אחד יכול להצביע בכל מקום
2. הקולות עצמם נמצאים במערכת מבוזרת שגם אם חודרים לתחנה אחת שלה תוצאות הבחירות לא מושפעות בצורה דרסטית.

אני בטוח שניתן לבנות מערכת כזאת שתהיה מאובטחת מספיק. אני לא בטוח שקיימת מערכת כזאת או שישום שלה פשוט, אבל אני לא אוהב את השלילה של טרן ושל יהונתן לגבי הצבעה אלקטרונית. מה שכן, אני מסכים לאמירה של יהונתן שהמערכת חייבת להיות בקוד פתוח (לאו דווקא חופשית) על מנת לשמור על שקיפות תהליך הבחירות.

היה כיף.

בבית הספר במכללה שלי יש הרבה מוצגים מוזיאוניים: לוח אם של XT עם מעבד 8086 עליו, היט סינק ענק שאנחנו לא יודעים מאיפה הגיע, וג’ויסטיק משנות התשעים המוקדמות שתלמיד הביא פעם בשביל לשחק על מחשבי ה486 החדישים שהיו במעבדה באותם ימים.

היום הסב אחד החבר’ה את תשומת ליבי לפריט חדש. מה זה? הסתכלתי, מכשיר כלשהו מכוסה בפלסטיק חום שקוף. הרמתי אותו, ולעיני נגלה הIMI 7720:

דיסק קשיח גדול בעל נפח עצום, כמעט בלתי מוגבל, של 10Mb שנועד לשרת את רשת המחשבים של מעבדת האלקטרוניקה המתקדמת שהוקמה אי שם בשנות השמונים. את ההתלהבות שהוצתה בי לא הצליחו שאר בני הכיתה להבין, מיד ביקשתי רשות מהמורה של השיעור הבא לאחר לשיעור והלכתי הביתה להביא את המצלמה, והתוצאות לפניכם.

רק להמחיש את הגודל של המפלצת הזאת, כל אחד מהדיסקים האלה בצבע נחושת גדול פי אחד וחצי מדיסק CD-ROM.

על מנת לשלוט בכל המידע צריך מערכת בקרה חזקה. היא נמצאה בתחתית הדיסק:

הלוח הירוק שאתם רואים גדול במעט מלוח אם מודרני ממוצע.

הראש הקורא של הדיסק, עוקם ונשבר, כנראה על ידי איזה תלמיד משועמם במקום שהוא היה בו.

שימו לב למעגל הגדול ששולט על הראש ועל האלקטרומגנט (אני חושב שהביאו אלינו את הדיסק בשביל לפרק את הסליל של האלקטרומגנט, אבל אני לא בטוח).

החלק האחורי של הדיסק. שימו לב למחבר האדום, אני חושב שמשם קובעים אם הוא פריימרי או סקנדרי.

מוצר מוזיאוני נחמד שהצית את אהבת הגאדג’טים שלי

צ’או!

ויה קלינגר (אגב, דיגגתי) הגעתי לכאן.

בסוף הכתבה יש פסקת רקע צבעונית על אליס ועל התפקיד החשוב שהם ממלאים בלעשות לMPAA כסף, שמכילה פליטת מקלדת מעניינת:

ארגון א.ל.י.ס. (אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות), מייצג את אולפני הסרטים הגדולים בארה”ב, ו-26 חברות ישראליות המחזיקות ביוצרים זכויות על יצירות הכוללות מוזיקה וסרטים.

זה לא בדיוק חברות התקליטים, שמחזיקות את היוצרים בביצים ומוצצות להם את הדם והכסף, אבל מספיק קרוב

ולמקרה שיתקנו, יש צילומסך:

אחרי בעלי החיים והיהודים, החליט מישהו שגם לבלוגרים מגיעות זכויות.

מה יש? אם תדקרו אותנו לא ירד דם? אם תתנו לנו אגרוף לעין לא יהיה לנו פנס? אם תרצחו אותנו ותקברו אותנו ביער אוסישקין, לא יחפשו אותנו? (את האמת? לא בטוח. יכול להיות שגם תקבלו איזה פרס קטן, אתם יודעים, משהו סימלי, איזה יאכטה או שתיים.)

אז מה עשו השמאלנים יפי הנפש ועוכרי הישראל שדורשים זכויות לבלוגרים? הקימו איגוד! לא נכנע! לא נעצור! לא תצליחו לשבור אותנו! אנחנו נשבות עד שיתקבלו כל דרישותינו ונקבל את זכויותינו המלאות! (או עד שיבוא לנו רעיון מ-מ-ש טוב לפוסט, מה שיבוא קודם).

את האמת, לא רעיון רע. מערכת מרשתנט רואה בעין יפה את מעשיהם של השמאלנים, יש להם ראש טוב. מה אם אחד מעשרות אלפי הכותבים של הבלוג(אני לא לבד פה, יש צוות גדול) ישבור ציפורן בעת ההקלדה, מי יגן עליו? מי ישמור על זכויותיו? הרי הוא לבד בעולם הקר והמנוכר הזה. אני אפטר אותו והוא, אישתו, שלושת ילדיו, כלבו וחתולו יגוועו למוות ברעב.

אז אני קורא לך, האחראי על האינטרנט, תן להם להתאגד! אל תהיה כמו קופי בין וקסטרו ימ”ש, היה רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת! תן לאנשים זכויות, ותקבל הרבה (זין כזה גדול תיקון: כזה גדול!) בחזרה!

אני חובב לולקטים מושבע כבר זמן רב, מאז שמתן חברי הטוב יצר את זה:

הלולקאט הראשון שראיתי אי פעם, אחחח ימי רד בורד העליזים!
יש לי בנטוויבז קטגוריית ריסוסים שלמה של תמונות של Man’s second best friends (ביטוי שלי, כולם לסגוד!) עם כיתובים משעשעים.
בICHC יש איזה קטע עם אריות ים והbucket שגנבו להם, (you took mah bucket!), ורציתי לראות מאיפה זה התחיל.

חשבתי לחפש באתר, אבל מה, אין אפשרות חיפוש! אאוטריג’ס! בושה וחרפה! כמובן שמייד הסתכלתי למטה וראיתי שהאתר עובד על וורדפרס, אז שינסתי מותניים, הלכתי לבלוג וורדפרס אחר, כלומר הבלוג הזה, וכתבתי בחיפוש bla bla bla.

מיד גיליתי שמחרוזת החיפוש בוורדפרס נראית ככה:

http://yoursite.comnetorg/index.php?s=***_SEARCH QUERY_***&submit=

שינסתי מותניים והקלדתי את הכתובת:

http://icanhascheezburger.com/index.php?s=bucket&submit=

קיבלתי שבעה דפים עם תוצאות חיפוש, הלכתי לדף שבע, גללתי לתוצאה האחרונה, והנה תמונת הbucket הראשונה בהיסטוריה האנושית בכלל ובICHC בפרט:

(וקישור לפוסט עצמו)

אם מישהו מכיר אזכור קודם לMAH Bucket, שיגיד
יאאאאאאא!!!!!
(עוד פוסט חסר טעם ותועלת שוחרר)

חיינו מלאים בכפתורים שונים ומשונים. אנו מדליקים את האור, מדליקים את הדוד, מדליקים את הגז. התוצאה היא שלפעמים אנחנו שוכחים לכבות. בשתיים מתוך שלוש מקרים אנחנו מקבלים חשבון חשמל מנופח, ובמקרה השלישי מתפוצץ לנו הבית.

גם במחשבים אנחנו לוחצים כל היום על כפתורים שונים ומשונים, רק על העכבר יש שלושה כפתורים שאחד מהם מסתובב, ועל המקלדת יש לנו 128 כפתורים ששימושיותם מוטלת בספק.

אז מה עשה בחור אחד? יצר ממשק ללא כפתורים. כן! לא צריך ללחוץ יותר!

האתר באמת משעשע, שווה ללחוץ (אהההההה שמתם לב למשחק המילים? נכון מדאים? נכון מאמם? נכון אדיוטי לחלוטין? אה אה אה! )

ועוד דבר:

מחקר חדש קובע: ככל שמשחררים יותר פוסטים מתקבלות יותר תגובות.

מחקר חדש, שבוצע עבור ”מרשתנט“ על ידי פרופסור הוגרדן ופרופסור פיינשטפאן (הבירות קרויות על שמם, לא להפך) ממכון מקסימגלון לגילוי איטי וכאוב של המובן מאליו גילה שכאשר שחרר עפר מוסטיגמן מספר פוסטים קטן (בתקופת ”הקיפאון”) כמעט ולא היו תגובות בבלוג, אך כאשר שחרר עפר מוסטיגמן מספר חסר תקדים (!!!!!!!!!) של פוסט (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) כל שבוע (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) עלה מספר התגובות באופן מעריכי והגיע למספר חסר התקדים (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) של 15 תגובות לפוסט (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!).

המחקר גם גילה שאין חשיבות לאיכות הפוסטים או לתכנם, כי הפוסטים במרשתנט טיפשיים, משוללי הגיון, תפלים ולא חדשניים.

ממקורות המקורבים לעפר מוסטיגמן נמסר שהוא ישקול להתחיל לכתוב פוסטים לעיתים קרובות יותר.

אי אפשר לאמר עלי שאני חובב גיטרות מושבע. אני מחלטר קצת על גיטרה ויש לי אחת שלא נגעתי בה כבר כמה שבועות, ובכל זאת, כשמגיעים לאתר כזה אי אפשר שלא להתמוגג.

באתר מוצגות גיטרות אקזוטיות מסוגים שונים, מאוד מאוד משעשע

ואפרופו גיטרות: אני הולך הערב להופעה של בצפר בברבי ת“א. מי שלא בא, המממ… שום דבר לא יקרה לו. אבל הוא אדיוט.