מסע אל העבר
בבית הספר במכללה שלי יש הרבה מוצגים מוזיאוניים: לוח אם של XT עם מעבד 8086 עליו, היט סינק ענק שאנחנו לא יודעים מאיפה הגיע, וג’ויסטיק משנות התשעים המוקדמות שתלמיד הביא פעם בשביל לשחק על מחשבי ה486 החדישים שהיו במעבדה באותם ימים.
היום הסב אחד החבר’ה את תשומת ליבי לפריט חדש. מה זה? הסתכלתי, מכשיר כלשהו מכוסה בפלסטיק חום שקוף. הרמתי אותו, ולעיני נגלה הIMI 7720:
דיסק קשיח גדול בעל נפח עצום, כמעט בלתי מוגבל, של 10Mb שנועד לשרת את רשת המחשבים של מעבדת האלקטרוניקה המתקדמת שהוקמה אי שם בשנות השמונים. את ההתלהבות שהוצתה בי לא הצליחו שאר בני הכיתה להבין, מיד ביקשתי רשות מהמורה של השיעור הבא לאחר לשיעור והלכתי הביתה להביא את המצלמה, והתוצאות לפניכם.
רק להמחיש את הגודל של המפלצת הזאת, כל אחד מהדיסקים האלה בצבע נחושת גדול פי אחד וחצי מדיסק CD-ROM.
על מנת לשלוט בכל המידע צריך מערכת בקרה חזקה. היא נמצאה בתחתית הדיסק:
הלוח הירוק שאתם רואים גדול במעט מלוח אם מודרני ממוצע.
הראש הקורא של הדיסק, עוקם ונשבר, כנראה על ידי איזה תלמיד משועמם במקום שהוא היה בו.
שימו לב למעגל הגדול ששולט על הראש ועל האלקטרומגנט (אני חושב שהביאו אלינו את הדיסק בשביל לפרק את הסליל של האלקטרומגנט, אבל אני לא בטוח).
החלק האחורי של הדיסק. שימו לב למחבר האדום, אני חושב שמשם קובעים אם הוא פריימרי או סקנדרי.
מוצר מוזיאוני נחמד שהצית את אהבת הגאדג’טים שלי 
צ’או! 
בביצים, בטח שבביצים!
ויה קלינגר (אגב, דיגגתי) הגעתי לכאן.
בסוף הכתבה יש פסקת רקע צבעונית על אליס ועל התפקיד החשוב שהם ממלאים בלעשות לMPAA כסף, שמכילה פליטת מקלדת מעניינת:
ארגון א.ל.י.ס. (אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות), מייצג את אולפני הסרטים הגדולים בארה”ב, ו-26 חברות ישראליות המחזיקות ביוצרים זכויות על יצירות הכוללות מוזיקה וסרטים.
זה לא בדיוק חברות התקליטים, שמחזיקות את היוצרים בביצים ומוצצות להם את הדם והכסף, אבל מספיק קרוב
ולמקרה שיתקנו, יש צילומסך:
