מרשתנט

הבוקר חזרתי משבוע בלונדון. השבוע הזה היה הטיול לפני צבא שלי ומאוד התרגשתי לפניו. נהנתי מאוד מהטיול, עשיתי הרבה דברים, זה היה שבוע נפלא

השבוע שהיה בנקודות

• אכסניה- הייתי בSt. Christopher’s Inn בקמדן טאון כמו בשנה שעברה. היה מגניב כמו בשנה שעברה. באכסניה יש פאב למטה והוא די פופולארי גם בין תושבי האיזור. מומלץ.

• אוכל טבעוני- מה אני אגיד לכם, תענוג. למזוכיסטים. היה אוכל טבעוני תחת כל עץ רענן בלונדון, רק מה, קשה למצוא עצים רעננים. יש כמה עצים בהיידפארק, אבל תחתם יש רק דוכנים של הוטדוגס. המסעדה הטבעונית היחידה הראויה לשמה נקראת Food For Thought ברחוב Neal ליד טוטנהם קורט רוד. המקום נחמד מאוד- אכלתי שם את הקוסקוס הטעים הראשון בחיים שלי, וזול מאוד- אכלתי צלחת מפוצצת בדברים + קערה מפוצצת בעוד משהו ב7 וחצי פאונד, שיחסית למחירים של לונדון זה מצויין (זאת גם המנה הכי יקרה בתפריט, זה מה שקורה שאומרים למלצר לתת לך מה שהוא ממליץ. אבל גם אני ממליץ.). בשאר השבוע אכלתי מנות משניות בכל מיני מקומות שונים, כולל הסנדוויץ‘ הטבעוני של האכסניה שכולל עגבניה, חסה ובצל שאלוט בג’בטה גדולה. עם קצת חרדל וקטשופ זה יוצא טעים. ניסיתי לאכול פלאפל בכל החנויות ”קבב“ שיש תחת כל ערבי רענן (וזה דווקא יש הרבה שם), שזה אומר שווארמה. בכל חנות כזאת יש להם פלאפל, אבל לקרוא לזה פלאפל זה פשע נגד הפלאפליות הכי גרועות בארץ. הפשע הראשון זה הפיתות שלהם: דברים דקים שלא מסוגלים להחזיק אפילו כדור אחד, קרועים לגמרי תחת הדברים שהם דוחפים לתוכם ולכן הם מגישים אותן עם סכין ומזלג בתוך אריזת קלקר, דבר שחותר תחת כל קונספט הפיתה. אך פשע זה מתגמד לעומת שני הפשעים העיקריים: החומוס והפלאפל. אל החומוס נחזור בהמשך. את כדורי הפלאפל הם הכינו כנראה בארץ מוצאם, ממנה הגיעו בדרך קשה שהזיקה רבות לפלאפל שלהם, אך הם לא ויתרו. הם שחו באוקיינוס, והפלאפל נרטב, אך הם לא הפסיקו. הם הלכו במדבר, ונכנס אל הפלאפל חול, אך הם לא ויתרו. לא היה להם אוכל, אפילו לא חומוס, שגם אליו נגיע עוד מעט, אך את הפלאפל הם לא אכלו, כנראה מכיוון שיש להם שכל. כשהגיעו לבריטניה, החליטו שימכרו את הפלאפל שהביאו ממולדתם לאדיוטים שיהינו לקנות אותו. לכן (ומהשלב הזה את הכל ראיתי קורה) כשמגיע מישהו ומבקש פלאפל הם מורחים בפיתה חומוס (שעוד שניה נגיע אליו), וכדי שלא יאכלו האדיוטים פלאפל קר, הם מכניסים אותו למיקרו, שם הוא נזכר בכל הפשעים שנעשו נגדו ברגעיו האחרונים כאשר הקרניים מחממות חלקים ממנו ומשאירות חלקים אחרים קרים כקרח. אח”כ מוציא המהגר שבע המסעות את הפלאפל ושם אותו בפיתה ומתעלל בגופה: מועך את הפלאפל המסכן ששרד את כל הדרך ממהשלאיהיהסטן בעזרת כף ומוסיף סלט עבש. והנה הגענו לחומוס. גם החומוס, שהיה גורם לאבו שוקרי המקורי לרוץ בבעתה ולהתאחד עם אחיו בחזרה כנגד הרעל שמוכרים במערב בתור חומוס, ידע ימים טובים יותר. פעם הוא היה בקופסאת שימורים כמו שאר החומוס באנגליה, אבל מאז עברו שבועות וכבר הרבה זמן הוא נמצא במגש מתכת קטן, בו הוא מבלה לפני שיאכל. על מנת להגן על עצמו מהקור הלונדוני בלילה ומהשמש האביבית הקופחת עליו ביום, גידל החומוס מעטה חיצוני קשה כאגוז שאותו פיצח המוכר ביד קשה בעזרת הכף שלו, ושם אותו על הפיתה הדקה וריסק עליו פלאפל. על השאלה ”האם הכנת את החומוס לבד“ הוא עונה בלבביות ”בוודאי”, על השאלה ”כמה זמן החומוס בחוץ“ הוא עונה בכנות ”לא יותר משעה“ ועל השאלה ”האם יש לך טחינה“ הוא מרחיב ”כבר יש בפנים, זה חלק מהמתכון”. אחרי שסיים להרעיף עלי בשקריו, ישים מזלג בתוך הקלקר, שהרי אי אפשר לאכול את הפיתה כמו שצריך, ויגבה מחיר מופקע.

• סצינת המטאל- שמעו, אני לא אוהב לירות קלישאות, אבל יש לנו ארץ נהדרת. אנגליה מארחת כל שנה את אחד מפסטיבלי המטאל הגדולים, Download שמו, שהקהל בו משתגע. אבל נראה שהקהל שם והקהל לונדון הם שני קהלים שונים, מכיוון שהקהל בלונדון גרוע. אין להם על מה להתלונן: יש כמה אירועים בשבוע במועדונים סבירים, יש להם להקות טובות ובאות אליהם להקות מחו”ל שנותנות לקהל הלונדוני מחמאות שלא מגיעות לו. בעיתונים שמחלקים בכניסה לרכבת התחתית מפורטות כל ההופעות שיש באותו יום בסוף העיתון וביניהן הופעות המטאל, דבר שמעולם לא היה קורה בארץ. ההופעה הראשונה שהייתי בה הייתה ביום שני, הופיעו בה להקת הפרוגרסיב מטאל Latitudes המקומית המשובחת, להקת ההארדקור בעלת הווקליסטית הש-ו-ו-ה, המתוקה, והמצחיקה אך לא כל כך טובה Rolo Tomassi, ולהקת המטאלקור האמריקאית שנמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות באירופה, שהיו ההדליינרים בערב זה, Horse The Band. ההופעות היו טובות. אפילו להקת ההארדקור, שגם לא הייתה הטעם שלי וגם את מה שהם עושים לא עשו כל כך טוב נתנו בראש ולהקת הפרוגרסיב הבריטית (וחסרת הווקאליסט! מאוד מעניין!) נתנה הופעה לפנים. אך הקהל, כמי שחולק את עיר מגוריו עם אליזבת‘ השניה, התנהג כמו שהייתי מצפה מהמלכה להתנהג: לא עשה רעש ולא עשה בלאגן. אתם בהופעת מטאל! תעשו פוגו, תצרחו, תרקדו, תעשו הדבנגינג! אל תעמדו כמו גלמים (המופרעים שביניהם הזיזו קצת את הראש) ותמחאו כפיים בסוף השיר, אתם לא בפאקינג הצגה! אם איבדתם כמה שיניים בפוגו ושברתם איזה רגל או שתיים אני מרשה לכם למחוא כפיים. בשביל הבחורה גם כמה צעקו. רק שעלו ההדליינרים, Horse The Band, העסק התחיל להיראות כמו הופעת מטאל. זה התחיל בפוגו העצוב ביותר שראיתי בחיים שלי, שנראה כמו גוש של זקנות, אבל בערך במחצית ההופעה התפתח בחלק אחר של המועדון פוגו רציני. חברי הלהקה עשו כמה פעמים קראוד סרפינג שהיה מוצלח בכל הפעמים מלבד אחת, ששלחה את הסולן היישר לרצפה מקפיצה אמיצה מאוד מהבמה שסופה לא תפס אותו אף אחד. האסוציאציה שלי הייתה שהבריטים מוכנים לעשות קצת רעש בשביל הדוד שהגיע כל הדרך מאמריקה. ההופעה השניה שהייתי בה, ביום חמישי, הייתה של ארבע להקות, שתיים טובות ושתיים גרועות שרק את שמותיהן של הטובות טרחתי לזכור: הראשונה הייתה Shadow Aspects והשניה, שהייתה ההדליינרית, נקראה From The Ashes. שתי הלהקות האחרות היו ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש גרועות, אך כנראה שלחבריהן יש הרבה חברים, כי שתי הלהקות הביאו איתן שני קהלים נפרדים וזהים לגמרי של בנות צורחות (החברות של חברי הלהקה וחברותיהן, לפי מה שהבנתי משיחה עם אחת מהן) שלא אהבו בכלל מטאל. מה שיצא מזה שבהופעות הגרועות היה קהל שנראה כמו קהל שיכול להלום את בריטני ספירס. שימו לב, בכל הערב, הקהל היחיד שהריע היה קהל שלא באמת אהב את המוזיקה אלא בא רק בגלל היכרות עם החברים. בהופעה הזאת הייתה קרן אור קטנה, למרות שלא היה פוגו נורמאלי כמו בסוף ההופעה של Horse The Band, נראה שיש שם זרעים של מטאליסטיים נורמאלים, היו שם עוד שלושה חבר’ה חוץ ממני שרצו לרקוד, עשינו הדבנגינג בשתי ההופעות הטובות (שניים מהם עשו גם באחת ההופעות הגרועות, שהם אהבו, לטענתם) וגם מיני-פוגואים קטנים אך טובים.

• אלכוהול- הייתי אומר ששתיתי בירה כמו מים, אך בשבוע הזה שתיתי אולי שתי כוסות מים וכמה כוסות קולה. לעומת זאת שתיתי ביום הכי יבש שלוש בירות וביום רווי האלכוהול ביותר (זה היה שישי בערב) 12 בירות אני אהבתי את הבירות Becks וJohn Smith’s.

• אנשים- נסעתי לבד, אך טיילתי ביחד עם המון אנשים מעניינים. ביום הראשון והשני עם שני בחורים קנדים, ביום השלישי והרביעי עם בחור איטלקי אחד מגניב מאוד בשם ניקולה. ביום החמישי עם שתי אמריקאיות נחמדות, ביום השישי עם חבורה שמנתה אירי, קנדי, ושני אמריקאים (שכולם יודעים לשתות כמו שצריך ) ואת היום השביעי ביליתי עם מתכננת ערים אוסטרלית ומהנדסת אווירונאוטיקה צרפתית (שתי בחורות מגניבות ביותר וגם חכמות מאוד). עוד חלקי ימים וחלק נכבד מהלילות ביליתי בחברת אנשים מגניבים אחרים. זה קרה בזכות שני גורמים: הראשון הוא שהגעתי לבד, אז הייתי צריך לפגוש אנשים לטייל איתם ולעשות איתם דברים, והשני הוא האכסניה, שסיפקה את האנשים ברשימה ואת מירב האנשים שאיתם ביליתי ולא מוזכרים בה.

• רכבת תחתית- טוב, אחרי הכל אני גיק, ואני חייב לספר את זה: קניתי כרטיס שבועי לרכבת התחתית לאיזורים 1 ו-2, ולמרבה הפתעתי קיבלתי מין חתיכת פלסטיק ללא שום פס מגנטי. לכששאלתי לפשר הדבר אמרו לי לקרב אותו למין עיגול צהוב על השער האוטומטי- הכרטיס מכיל שבב RFID ולכן לא צריך להוציא אותו מהארנק בשביל להיכנס לרכבת, רק להעביר את הארנק שמכיל אותו מעל לעיגול הצהוב הזה. אם הארנק בכיס הימני אפילו לא צריך להוציא אותו, אפשר סתם להישען על העיגול, למרות שאני מניח שזה לא נוח לאנשים פחות גבוהים ממני. הכרטיס גם ידידותי לסביבה- כאשר רוצים לחדש אותו או לקנות כרטיס מחוץ לאיזור שאליו קנית (כמו לשדה התעופה למשל) נותנים את הכרטיס לקופאי או שמים אותו על העיגול במכונת הכרטיסים, והכרטיס ”נטען“ במידע המבוקש (כמובן שהכרטיס עצמו לא נטען אלא המחשב זוכר את המספר ויודע שמגיעות לו הנסיעות, שבב RFID לא יכול לזכור, הוא רק משדר מספר שנצרב בו במפעל כאשר משודרת אליו קרינת רדיו בתדר הנכון). מגניב ביותר.

• מועדונים- שתי ההופעות שהייתי בהן היו באותו מועדון- הUnderworld בקמדן טאון. חוץ מזה הייתי בשני מועדונים בשישי ובמוצאי שבת- הראשון הוא Electro Forum, גם הוא בקמדן טאון, שבו יש מוזיקה מסוגים שונים, בעיקר מטאל ”רך“ ונו מטאל (ניצלתי את הזמן שבו שבו שמו נו מטאל בלהתחיל עם בחורות ). יום אחר כך סחב אותנו אחד הבחורים האמריקאיים למועדון שנקרא Bar Academy באיזלינטון, מקום שהמוזיקה שבו היא פופ ורוק מתקופות שונות. המוזיקה שבו לא הייתה זבל, למעשה לא היה שיר אחד שאני יכול להגיד עליו שהוא לא מוזיקה כמו מרבית הדברים הלועזיים שנשמעים ברדיו בארץ- היא פשוט הייתה לא מסוג המוזיקה שאני אוהב, אבל מאוד נהנתי במקום בגלל האנשים הנחמדים (שאמנם היו מעט יותר מבוגרים ממני) והאווירה המצויינת שהוא משרה.

• פרטיות- 1984 מתרחש בלונדון. ב2008 כל סנטימטר ברחוב מכוסה על ידי מצלמה אחת לפחות, וברכבת התחתית על ידי שלוש לפחות. מטריד ביותר.

דברים ראויים לציון

• הייתי באולפני אבי רוד, אך לא זכיתי להצטלם חוצה את מעבר החציה המיתולוגי מכיוון שלא לקחתי מצלמה והבחורה שהייתי איתה שם הייתה גם היא חסרת מצלמה.
• השוק בקמדן טאון הוא אחד המקומות הכי מגניבים בעולם. קניתי שם דברים נהדרים ואפשר להתמקח עם הסוחרים עד שהם נותנים לך דברים בפרוטות- לדוגמא, ז’קט אחד עלה 20 פאונד. התחלתי להתמקח עם המוכר, יצאתי משם לבוש בז’קט וכיסי קל אך ורק ב5 פאונד. באחד המקומות לאחר שסיימתי להתמקח עם המוכרת היא שואלת אותי אם אני במקרה ישראלי, כששאלתי אותה איך היא ידעה היא ענתה לי בפשטות ”You people know how to haggle“. בין הרכישות היותר אדיוטיות שלי: דגל פיראטים (גוגולת עם X מעצמות, תלוי עכשיו אצלי בחדר) וצמיד ניטים (לא מעור כמובן).

בקיצור, היה כיף.